עימבר נווינס נ' הפקות ואוירה בע"מ

פסק דין

1. א. בתאריך 29.1.12 הזמינה התובעת באמצעות הנתבעת מקום לחגיגת בת מצווה של בתה שאמור היה להתקיים ביום 1.4.12 בשעות הערב באולם "מטרו בר אירועים" (להלן:"האולם") ולטענת התובעת, אף נכרת חוזה בנדון, לאחר שנציג הנתבעת הבטיח טיפול מקצועי לאירוע.

עם חתימת החוזה ולצורך השכרת האולם וארגון האירוע, השאירה התובעת צ'ק ע"ס 1,000 ₪ אשר נפרע על ידי הנתבעת למחרת היום.

הנתבעת אף הפנתה את התובעת לצלם מטעמה, אשר הדפיס הזמנות לאירוע ליום 1.4.12 והן חולקו לאורחים והתובעת אף שילמה לצלם סך של 1,000 ₪.

ב. א) עוד נטען על ידי התובעת, שאביה של הבת המתגורר בארה"ב, הזמין כרטיס טיסה ליום המיועד ונעשו כל ההכנות לצורך קיום בת המצווה ביום המיועד.

כ-10 ימים לפני האירוע ביקרה התובעת יחד עם בתה לצורך התרשמות וכשעה לאחר סיום הביקור, קיבלה התובעת שיחת טלפון מנציגת הנתבעת, שביום 1.4.12 ישנו אירוע מקביל אליו התחייבו בעלי האולם לאחר, שהנתבעת חתמה איתו על הסכם לעריכת בת מצווה באותו אולם.

ב) התובעת ניסתה לשכנע את נציגי הנתבעת, שלא להפר את ההסכם ולצורך כך אף נשלח מכתב באמצעות עו"ד מטעם התובעת ולאחר מכן פנה שוב ב"כ התובעת בדרישה להשיב לה את הסכומים ששילמה – 1,000 ₪ לאולם ו-1,000 ₪ לצלם, אך הנתבעת כלל לא הגיבה לדרישה זו.

ג) לאור השתלשלות העניינים הנ"ל ובלית ברירה, נאלצה התובעת – ברגע האחרון- לאתר אולם אחר, עד כי בסופו של יום ובחוסר ברירה ובשל לוח הזמנים הצפוף מצאה מקום חלופי ושילמה בעד מקום זה 6,000 ₪ ובשל ההוצאות שנוספו לתובעת, נאלצה לוותר על צלם מקצועי על מנת שיתעד את האירוע.

ג. התובעת סבורה, שעקב התנהלות נציגי הנתבעת נגרמה לה ולבתה עוגמת נפש ולכן, הגישה התובעת תביעה זו לחייב הנתבעת לשלם לה פיצוי בסך של 16,000 ₪.

2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו מבקשת היא לדחות את תביעת התובעת, משום שהוגשה בחוסר תום לב, תוך העלמת עובדות מהותיות ולטענת הנתבעת, לא השתכלל מעולם הסכם תקף מחייב בין הצדדים והתשלום ששילמה התובעת לנתבעת היה עבור דמי רצינות בלבד ואילו התובעת הגישה תביעה זו להתעשר על חשבון הנתבעת ובנוסף לכך, מעלה הנתבעת את הטענות העיקריות שיש בהן, לדעתה, כדי לדחות את תביעת התובעת:

א. מתוכן כתב ההגנה הארוך- ארוך מדי- עולות כחוט השני שתי טענות עיקריות: הטענה הראשונה היא, שהעובדה שהנתבעת לא חתמה על ההזמנה מוכיחה, שלא השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים והיה על התובעת עדיין לבוא בדברים עם נציגי הנתבעת על מנת לגבש סופית את מועד האירוע.

הטענה השנייה היא, שהסכום אשר שילמה התובעת, שולם כדמי רצינות מצד התובעת לקיום האירוע בכפוף למועד פנוי.

ב. בעת שהתובעת פנתה אל הנתבעת, לא ידעה הנתבעת האם בתאריך 1.4.12 יהיה האולם פנוי ולכן סוכמו בין הצדדים חלק מהתנאים לקיום האירוע ובתנאי, שהתאריך המבוקש פנוי ובהתאם לכך נקבע, שכל עוד לא תחתום הנתבעת על ההסכם – הוא לא ייכנס לתוקף ואכן ההסכם לא נחתם על ידי הנתבעת ועובדה היא גם, שעדיין נותרו פרטים רבים לסכם ביחס לאירוע, כמו: מיקום הקייטרינג, זמני ההגעה, תיאום הכניסה, סגנון המוסיקה ועוד פרטים נוספים. (ראה סעיף 6 לכתב ההגנה).

ג. הנתבעת גם מציינת בכתב ההגנה, שלאחר שלא ניתן היה לערוך האירוע ביום 1.4.12, עשתה הנתבעת כל שלאל ידה על מנת לספק את רצונה של התובעת ולהשאירה כלקוחה והוצע לה לקיים האירוע בתאריכים רבים סמוכים והוצע לה אולם אחר הקרוב לאולם "מטרו" ואף הוצעו לה הטבות מסוגים שונים ללא עלות – כל זאת על מנת להשביע את רצונה, אך משסירבה התובעת להצעות שהוצעו לה, החליטה הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 1,000 ₪, אך התובעת לא הגיעה לקבל הסך הנ"ל. (סעיף 12, 13 לכתב ההגנה.

3. לאחר שבחנתי את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולאחר שבחנתי את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט כדלקמן:

א. התובעת צרפה מסמך, עליו היא חתמה ביום 29.1.12 – מסמך הנושא כותרת:

" אישור הזמנת אירוע" המחזיק מספר עמודים, התובעת ראתה במסמך זה חוזה מחייב, שכן כך היא כותבת בכתב התביעה: "החוזה אשר נכרת ביני לבין הנתבעת מצ"ב כחלק בלתי נפרד לכתב תביעה...".

במסמך זה, נקבע תאריך האירוע 1.4.12, נקבע מספר האורחים, הסכום המוסכם ופרטים רבים נוספים, שאין כאן המקום לפרטם – לאור אורך המסמך".

התובעת אף חתמה על אישור ההזמנה ואף שילמה "מקדמה" 1,000 ₪.

"מקדמה" נרשם – "דמי רצינות", לא נרשם.